מסלאח שבתי ועד גבעת חלפון: הסרטים הישראליים הקלאסיים שכל אחד צריך לראות

יש סרטים שהם הרבה יותר מבידור. משפטים מתוכם נכנסו לשפה היומיומית, דמויות מהם הפכו לסמלים, ודורות שלמים של ישראלים גדלו עליהם בשידורים חוזרים בטלוויזיה בערבי חג. הקולנוע הישראלי, שהחל את דרכו בתנאים צנועים מאוד, יצר לאורך השנים אוסף של קלאסיקות שמספרות את סיפורה של החברה הישראלית: העלייה, המעברות, הצבא, ההומור, המתחים בין עדות ובין דורות. במאמר הזה נעשה סיור בין כמה מהסרטים הבולטים שכדאי להכיר, בין אם כדי להיזכר ובין אם כדי לגלות אותם בפעם הראשונה.

״סאלח שבתי״: הקלאסיקה שפתחה הכול

הסרט ״סאלח שבתי״ מ־1964, בבימויו של אפרים קישון ובכיכובו של חיים טופול, הוא אחד מאבני היסוד של הקולנוע הישראלי. הוא מספר על עולה חדש שמגיע עם משפחתו למעברה, ומנסה למצוא את דרכו בביורוקרטיה הישראלית של אותם ימים. הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ וגם הכרה בינלאומית, והיה מועמד לפרס האוסקר.

במבט של היום, הסרט מעורר גם דיון. יש שרואים בו סאטירה חריפה על הממסד ועל היחס לעולים, ויש שמבקרים את הדימויים הסטריאוטיפיים שהוא מציג. דווקא בגלל זה, הצפייה בו היום מעניינת במיוחד: הוא חלון לתקופה, ולוויכוחים שעדיין מלווים את החברה הישראלית.

הסרטים של אסי דיין ו״גבעת חלפון אינה עונה״

אם יש סרט ישראלי שכמעט כל אחד יכול לצטט ממנו, זה ״גבעת חלפון אינה עונה״ מ־1976, בבימויו של אסי דיין ובכיכובה של להקת הגשש החיוור. הסיפור על יחידת מילואים בסיני, על הקצין המבולבל ועל הדמויות המופרכות, הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. שורות מהסרט נאמרות עד היום בבסיסים, במשרדים ובארוחות משפחתיות.

הגשש החיוור, שלישיית הקומיקאים שגברה על כל מה שקדם לה בהומור הישראלי, כיכבה גם בסרטים נוספים. ההומור שלהם, שמבוסס על משחקי מילים, על השפה העברית המתחדשת ועל טיפוסים מוכרים מהחיים, נשאר רלוונטי באופן מפתיע. לצפייה משפחתית, זו נקודת פתיחה מצוינת.

״אסקימו לימון״ ונוסטלגיית שנות החמישים

בסוף שנות השבעים יצא ״אסקימו לימון״, בבימויו של בועז דוידזון, שעסק בשלושה נערים בתל אביב של שנות החמישים, באהבה ראשונה ובהתבגרות, לצלילי להיטי רוקנרול. הסרט הצליח מאוד בישראל וגם בחו״ל, והוליד סדרת המשכים ארוכה.

הסרט שילב הומור בוטה עם רגעים של כאב ואכזבה, וסיומו נחשב לאחד הרגעים המוכרים בקולנוע הישראלי. הוא שייך לז׳אנר סרטי ההתבגרות, אבל גם תיעד בדרכו את תל אביב של פעם, עם הקיוסקים, החוף והמסיבות בבית כשההורים לא בבית. ההצלחה הבינלאומית שלו הייתה אחת הראשונות של סרט ישראלי מסחרי.

סרטי הבורקס: מהבוז לקאלט

בשנות השישים והשבעים צמח בישראל ז׳אנר שזכה לכינוי ״סרטי בורקס״. אלה היו קומדיות ומלודרמות פופולריות, שעסקו לרוב במתחים בין עדות, בין אשכנזים למזרחים, בין עשירים לעניים. סרטים כמו ״קזבלן״, ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״ ו״אלכס חולה אהבה״ משכו קהל עצום לבתי הקולנוע.

בזמנם, המבקרים זלזלו בסרטים האלה וראו בהם בידור זול. עם השנים, היחס השתנה. חוקרי קולנוע רואים בהם כיום תיעוד חשוב של החברה הישראלית ושל המתחים שבה, והקהל מתייחס אליהם בחיבה נוסטלגית. רבים מהם משודרים שוב ושוב בטלוויזיה וממשיכים להצחיק דורות חדשים.

הקולנוע של שנות השמונים והתשעים

בשנות השמונים והתשעים התחזק בישראל קולנוע אישי ופוליטי יותר. סרטים עסקו בצבא, במלחמת לבנון, בסכסוך עם הפלסטינים, בזהות ובמשפחה. ״מחוץ לתחום״, ״חמסין״, ״אבנים״ ו״הקיץ של אביה״ הם רק חלק מהיצירות שבחנו את המציאות הישראלית בעין ביקורתית ורגישה.

באותה תקופה גם התחילו לבלוט במאיות, תסריטאים ויוצרים מקהילות שונות, שהביאו לקולנוע סיפורים שלא סופרו קודם. הקולנוע הישראלי נעשה מגוון יותר, ואמיץ יותר בעיסוק בפצעים של החברה.

הגל החדש: מהאוסקר ועד הפסטיבלים

משנות האלפיים, בין היתר בזכות חוק הקולנוע וקרנות התמיכה, הקולנוע הישראלי חווה פריחה. סרטים כמו ״ביקור התזמורת״, ״ואלס עם באשיר״, ״בופור״, ״הערת שוליים״ ו״לבנון״ זכו בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים, וחלקם היו מועמדים לאוסקר. ״ביקור התזמורת״, על להקת שוטרים מצרית שנתקעת בעיירה ישראלית, הפך מאוחר יותר גם למחזמר מצליח בברודוויי.

הסרטים האלה הוכיחו שקולנוע ישראלי יכול לדבר אל קהל עולמי, בלי לוותר על הייחודיות המקומית שלו. לצופה הישראלי, הם מציעים מבט חדש ומפתיע על מקומות ומצבים מוכרים.

איך לבנות מרתון קלאסיקות

למי שרוצה להכיר את הקולנוע הישראלי לעומק, הנה רשימה קצרה לפתיחה:

• ״סאלח שבתי״, לסיפור העלייה והמעברות
• ״גבעת חלפון אינה עונה״, לקלאסיקה של ההומור הישראלי
• ״אסקימו לימון״, לנוסטלגיה של שנות החמישים
• ״חגיגה בסנוקר״, לטעימה מסרטי הבורקס
• ״ביקור התזמורת״, לקולנוע ישראלי עכשווי ורגיש

חלק מהסרטים זמינים בשירותי הצפייה של הערוצים, בארכיונים דיגיטליים או במהדורות משוחזרות. כדאי לצפות בהם עם בני משפחה מדורות שונים, ולשמוע מההורים והסבים איך הם זוכרים את התקופות שהסרטים מתארים. זו דרך מצוינת לחבר בין דורות דרך הסיפורים שלנו.

השפה, המוזיקה והשחקנים

חלק מהקסם של הקלאסיקות הישראליות טמון בשפה. העברית של הסרטים האלה, עם המבטאים, הסלנג והביטויים של כל תקופה, היא תיעוד חי של שפה שהתפתחה במהירות. גם פסקולי הסרטים, ששילבו להיטים ישראליים ושירים בינלאומיים, הפכו לחלק מהזיכרון, ושירים רבים מוכרים עד היום בזכות סצנה אחת בלתי נשכחת.

השחקנים שכיכבו בסרטים האלה, רבים מהם יוצאי התיאטרון והלהקות הצבאיות, הפכו לאייקונים של התרבות הישראלית. צפייה בסרטים הישנים היא גם הזדמנות להכיר את הדמויות שעיצבו את הבמה והמסך בישראל, ולהבין מאיפה צמחו השחקנים והיוצרים של היום.

לסיכום, הקלאסיקות של הקולנוע הישראלי הן מראה של החברה שלנו לאורך השנים. הן מצחיקות, מרגשות, מעוררות מחלוקת ולפעמים גם מביכות, אבל תמיד מספרות משהו על מי שהיינו ועל מי שאנחנו. ערב אחד עם סרט ישראלי ותיק הוא הזדמנות להיזכר, לצחוק ולהבין.